טראומה בקרב ילדים

טראומה מערערת את הנחת היסוד הבסיסית של הילד, הרואה את העולם כמקום בטוח ובר-שליטה. במקרים רבים, ילדים אינם מבינים לגמרי את טיבו של המצב המאיים אליו נקלעו, והדבר מעצים לעתים את תחושת החרדה וחוסר האונים. טראומה עלולה גם לערער את שיווי המשקל העדין ביחסי הורה – ילד, ולפגוע בביטחונו של הילד שההורה יוכל תמיד להגן עליו. עם זאת, תגובתם של ילדים לאירוע טראומטי מושפעת מאד מהתנהגותם של ההורים או של מבוגרים משמעותיים אחרים. הילד רואה בהורים מודל המדגים כיצד יש לפרש את המצב ולהגיב אליו.

 ניתן לחלק את התגובות האופייניות לאירוע טראומטי לפי שלוש קבוצות גיל:

1. פעוטות (גילאי 3-5): תגובות טיפוסיות בגיל זה הן היצמדות להורים, בכי מוגבר וחזרה להתנהגויות המאפיינות גילאים צעירים יותר, כגון הרטבה ומציצת אצבע. לעתים ילדים יעבּדו את החוויה הטראומטית על ידי משחק חוזר ונשנה המשחזר את פרטי האירוע.

2. גיל בית הספר (גילאי 6-11): תגובות אופייניות לגיל זה, הן תוקפנות, הימנעות מנושאים הקשורים לטראומה, הסתגרות, קשיי ריכוז וחזרה להרטבת לילה ומציצת אצבע.

3. גיל ההתבגרות (גילאי 12-18): תגובותיהם של מתבגרים מגוונות מאד. לעתים הן דומות לתגובותיהם של מבוגרים ולעתים לאלו של ילדים. בין ההתנהגויות האופייניות לאחר טראומה ניתן למנות לקיחת סיכונים בלתי מבוקרת, הסתגרות, אלימות כלפי עצמם וכלפי אחרים ושימוש בחומרים ממכרים.

 כיצד לסייע לילד לאחר טראומה

 משימתם העיקרית של הורים לאחר טראומה היא לספק לילד סביבה בטוחה. על מנת להשיג מטרה זו, יש לפתח רגישות לסימני המצוקה של הילד ולדבר עמו באופן פתוח וכן על החוויה הטראומטית. חשוב להיות קשובים מאד לצרכיו של הילד, מאחר וילדים רבים חווים מצוקה חריפה מבלי לתת לכך ביטוי חיצוני. במרבית המקרים ילדים ומתבגרים מתמודדים היטב עם טראומה, וחוזרים לתפקוד תקין לאחר מספר חודשים. עם זאת, במידה והסימפטומים ממשיכים מעבר לפרק זמן זה, או שהילד חווה בעיות בתפקוד היומיומי (כגון אלימות, שימוש בחומרים ממכרים או מחשבות אבדניות), חשוב לפנות לעזרה מקצועית. יועצת בית הספר יכולה לסייע ולייעץ בהפניה לסוג הטיפול המתאים.